תסמונת העין היבשה הוא מצב דלקתי כרוני המתפתח בעקבות פגיעה ביצור המרכיב המימי של נוזל הדמעות. לדמעות תפקיד חשוב בשמירה על בריאות הקרנית ובהגנה מפני זיהומים, והן מיוצרות בבלוטת הדמעות ובבלוטת העפעף השלישי. בעוד שאספקת החמצן והנוטרינטים לרוב רקמות הגוף מגיעה באמצעות כלי-הדם, לא כך הקרנית, שהיא השכבה החיצונית, השקופה העוטפת את העין ואינה מכילה כלי-דם (שאם לא כן לא הייתה שקופה). אך כמו כל רקמה חיה בגוף, הקרנית דורשת אספקה סדירה של חמצן וחומרי הזנה כדי לשמור על תקינותה וזו מגיעה אליה בנוזל הדמעות. משום-כך, פגיעה ביצור הדמעות, כפי שקורה בתסמונת העין היבשה, תגרום לפגיעה בקרנית ולמצב דלקתי כרוני העלול במקרים קשים להגיע עד כדי עיוורון.
תסמונת העין היבשה יכולה להופיע בכל גזעי הכלבים וגם בכלבים מעורבים, אך שכיחה יותר בקרב בולדוג אנגלי, קוקר ספניאל, וקאבאליר קינג צ'רלס.
גורמים
ברוב המקרים הגורם הישיר לתסמונת העין היבשה אינו ברור, אך הטיפול ניתן בכל מקרה ומשפר את המצב. כאן נמנה את הסיבות הנפוצות ביותר.
- מצב אוטו-אימוני בו מערכת החיסון תוקפת את בלוטת הדמעות ופוגעת ביצורן. זהו הגורם הנפוץ ביותר.
- תת פעילות של בלוטת התריס.
- תופעות לואי של תרופות המשמשות לטיפול במחלות אחרות (לדוגמה, תרופות אנטיביוטיות המשמשות כנגד מחלות זיהומיות וטפיליות). לרוב, הפסקת הטיפול התרופתי תשפר את מצב העין, אך במקרים אחרים הפגיעה תהיה בלתי הפיכה.
- פגיעה בעצב הפנים (Facial nerve), אשר מעצבב את בלוטת הדמעות, עקב טראומה או דלקת באוזן הפנימית.
סימנים קליניים
התסמונת מאופיינת בהופעת הפרשה סמיכה בגוון ירוק צהבהב, דבוקה לעפעפיים ומסביבם, בעין אחת או בשתיהן. במצבים כרוניים שאינם מטופלים, הלחמית תהיה אדומה והקרנית תראה עכורה יבשה וחסרת ברק אופייני, יופיעו דלקות עור סביב העפעפיים, הכלב ירבה למצמץ וינסה לגרד את עיניו או אף לסגור אותן כתגובה לכאב ולאי נוחות.
האבחנה מתבצעת על סמך הסימנים הקליניים, בדיקה פיזיקלית של העין, אך בעיקר בעזרת Schirmer's test המודד את כמות הדמעות המיוצרת בזמן נתון. לעתים יש צורך בצביעת הקרנית בחומרי צבע מיוחדים לצורך בדיקת שלמותה.
מקרים אשר אינם מאובחנים לאורך זמן, או מקרים אשר אינם מטופלים בצורה המתאימה, עלולים לגרום לסבל רב, לנזק מתמשך לעין, הופעת כיבים בקרנית, צלקות ופיגמנטציה מוגברת, לעתים עד כדי עיוורון.
טיפול
- תרופות אימונוסופרסיביות, המדכאות את פעילות מערכת החיסון, כדוגמת ציקלוספורין וטקרולימוס, שתי התרופות הנפוצות ביותר לשימוש כיום. הן ניתנות כטיפול מקומי בטיפות. במקרים מסוימים התרופה מקלה על הסימנים הקליניים בלבד ובמקרים אחרים ישנו שיפור משמעותי ועליה בקצב ייצור הדמעות. הטיפול קבוע ולטוח ארוך.
- חומרי סיכה תחליפי דמעות: אלה עוזרים מאוד במצבים אקוטים דלקתיים וכואבים.
- במקרים שבהם מקור העין היבשה היא כתוצאה מפגיעה בעצב הפנים נטפל בפילוקרפין, הניתנת במתן פומי. זוהי התרופה המועדפת במצבים אלה.
- במצבים אקוטיים וזיהומים משניים נוסיף טיפול בטיפות אנטיביוטיות ואנטי-דלקתיות.
פרוגנוזה
הערכת השיפור נעשית כ-6-8 שבועות לאחר תחילת הטיפול, כאשר ברוב המקרים הטיפול התרופתי ישפר משמעותית את מצב העין. עם זאת, במקרים חמורים בהם קצב ייצור הדמעות ההתחלתי נמוך ביותר, הסיכוי אינו גבוה. במקרים בהם קיימת כבר פיגמנטציה על הקרנית, יחלפו מספר חודשים עד אשר תפחת כמות הפיגמנט, אם כי בחלק מהמקרים הפיגמנט לא יעלם לחלוטין.
מצבים קשים ביותר שאינם מגיבים לטיפול תרופתי ארוך עשויים להשתפר לאחר ניתוח אשר במהלכו מועברת צינורית מבלוטת הרוק הממוקמת בקרבת האוזניים לכיוון העין, מה שמאפשר הפרשת רוק ושמירה על לחות העין, ניתוח זה הינו ניתוח מורכב ועדין שחייב להיעשות על ידי מומחה, וכרוך בתופעות לוואי.